פסיכולוגיית מסחר

הישרדות|חוכמה|מנהיגות: הצופן לפיתוח בעלות על החיים שלך

חלק ג' - מנהיגות; מוסריות ואחריות

על פי ההגדרה המקובלת של מנהיג, ניתן לומר שהוא אדם המשמש דוגמה ומדריך אחרים תוך שימוש מינימלי בכוח, וניצול מקסימלי של יכולת. הגדרה זו מסתדרת באופן מוחלט עם התפיסה הפילוסופית פוליטית-חברתית מריטוקרטיה, שגורסת כי האדם הראוי ביותר לעמוד בשלטון, המנהיג הראוי ביותר לחברה, הוא אדם בעל הרצון והיכולת לבצע את התפקיד -לא מדובר באדם בעל כוח פיזי איתן, אלא באדם מהימן המשדר אמינות, מקצועיות ומסירות.

הגדרה זו מצוינת ומכילה אמת עמוקה ביותר, אך היא לוקה בשניות. בעיניי, אין זה מובן מאיליו שהקריטריון הבלעדי בכל מנהיג פוטנציאלי הוא שימור החברה, משום שעיקרון השימור עצמי חשוב לא פחות, אם לא יותר. האדם לא יכול, בשום פנים ואופן, להוביל אחרים או לספק להם הדרכה לגיטימית, לולא הבין ראשית כיצד לנהל את עצמו. אינני רומז שעל מנת לטפל בסרטן לדוגמה, הרופא מוכרח היה להיות חולה בסרטן לפני שהפך לרופא. אני אומר שללא היכולת לתחזק את עצמו, אין המנהיג ראוי למעמד להגיד לאחרים כיצד להתנהל, בדומה לסמכותו של רופא המתקבלת לאחר שיישם במציאות את הבנותיו התיאורתיות.

בחלק ב' של סדרת מאמרים זו (חוכמה; התמצאות, התמקדות והזדהות; https://www.tradestreet.co.il/?p=45786), ציינתי כיצד שכבות רבות מן המציאות מוסתרות מאיתנו בשל קיומם של מנגנונים ביולוגיים, אשר אחראיים לצמצם את עולם החוויה כדי להנגישו בקלות למוחנו, בהתייחסותי אל רפלקס ההתמצאות והגומה המרכזית. מטרתי הייתה להבהיר עד כמה האדם מוגבל תודעתית בכל הנוגע למעשיו היומיומיים, ועד כמה פעולותיו המוסריות מובלעות (מרומזות; אינן מפורשות).

על מנת להבין כיצד האדם אמור לנהל את עצמו, נתחיל מכך שלכולנו יש תפקיד בחיים, ואותו התפקיד אינו מוגדר מראש -או לפחות אינני מאמין בכך. הרעיון מאחורי עיקרון השימור העצמי בא לספק פרספקטיבה מיתולוגית לחייו של המנהיג, או, כפי שאתייחס אליו במאמר הבא, הגיבור.

הגיבור מייצג את האישיות אשר מופיעה בעת זריחת השמש, כסמל של אור, תקווה וביטחון -מהסיבה הזו הגיבור מקושר לשמש בכל דרמה מיתולוגית מהותית, כמו לדוגמה האלים רע (Ra) מן המיתולוגיה המצרית, הליוס (Helios) מן המיתולוגיה היוונית וסול (Sol) שמקורו במיתולוגיה הרומית. על פי המוטיב המקובל, הגיבור נולד לאחר (או לפני) שממשל מתנוון וקורס בשל שחיתות או עיוורון מצד המלוכה, לאחר שהתרבות מתיישנת ומאבדת עצמה תחת השתלטות רודנית של העריץ המרושע.

השתלטות הנבל נגרמת בשל עיוורון מצידו של המלך, עיוורון שמקורו בקיבעון מחשבתי שמנע ממנו לראות את הזדון המזדחל לו לאיטו לעבר הממלכה. לאחר שנכשל המלך לעמוד במחויבותיו, קם הגיבור כדי להשיב את הסדר על כנו, ולמגר את הרוע שזרם לחייהם של האזרחים -כך נוצר עידן חדש תחת שלטון הגיבור, עד שגם הוא הופך למלך עייף ועיוור.. אֶד אינפיניטום (עד לאין סוף).

האל הליוס (שמש, ביוונית); מן המיתולוגיה היוונית
האל רע (Ra); אל השמש מן המיתולוגיה המצרית

 

 

 

 

 

 

 

אל השמש סול; מן המיתולוגיה הרומית

על פי ההגה הספרותית, בנפשו של כל אדם שוכן גיבור מיתולוגי, והפוטנציאל האמיתי שבו יתגלם אך ורק אם יסכים לקבל את האחריות הגלומה מאחורי תיאור שכזה. הגיבור לא פחות 'קורבן' משאר הדמויות בעלילה, אך אין הוא מתלונן במידה זהה. בדומה למנהיג אשר סובל לא פחות מן האדם הממוצע, אך מבין שהסבל הינו חלק בלתי נפרד מן המציאות, מה שגורם לו להתנהג באופן נבדל מן החברה ולספק עבורה תקווה ברגעי קושי וייאוש -והאם זו לא אחריותנו המוסרית כבני אדם -כגיבורים, כמנהיגים, לשכך את מידת הסבל הקיימת ולעזור לאחרים להתגבר על סבלם שלהם?

מוסריות; הגיבור כארכיטיפ:

"כל העולם במה, וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם; יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם, ואדם אחד משחק תפקידים רבים."

-וויליאם שייקספיר

בשלהי המאה ה-16, המחזאי הגדול וויליאם שייקספיר הגדיר מטאפורית את מה שהפך להיות אבן היסוד של הפסיכולוגיה הספרותית בימינו, וזה כמובן שהחיים של כולנו הם סיפור אחד מתמשך. כל אחד מייצג דמות אחרת, והפוטנציאל האנושי מגוון ומשתנה לאין סוף בין אדם לאדם, בין דור לדור. אני מאמין שדמות הגיבור היא תיאור מדויק של דפוסי ההתנהגות המוסריים האופטימליים, ועצם הגדרתו -מה שאדם יכול להיות אילו יישא באחריות הגדולה מכולן, מהווה מודל לחיקוי לכל אדם.

חיקוי; מנגנון ההערצה החשוב מכולם

הערצה זו באה לידי ביטוי כאשר אנו, כילדים, צופים בסדרה או סרט והגיבור מושך את תשומת ליבנו באופן מידי. מסיבה זו אנו מחקים את הגיבורים שלנו כשם שהיו אידאלים -הם מייצגים את הניצוץ הגלום בנו אשר יופיע אם נשקיע בעצמנו מספיק. אנו יודעים זאת, גם אם איננו מבינים זאת.

לא סתם אנו מתחברים לדמויות הללו, הרי שכל אחת מסמלת את הערכים האנושיים הטמועים בכולנו. אומנים שקדו שנים כדי ליצור אותם, לכן מדובר בתערובת של מאפייני אישיות שנדחסו לדמות אחת, דמות המשמשת אידאל. נוכל לחלץ מכל דמות תכונות אופי ספציפיות הקיימות בכולנו, וביכולתנו ליישם אותן בחיי היומיום.

אם יש סיבה שבגללה אנו מתחברים לקונטקסט שאיננו מבינים, הרי שהיא הידיעה המובלעת שלנו אודות אותם ערכים -הטוב והרע, המיוצגים דרך הגיבור והנבל. מה הגיבור עושה נכון? היכן הוא שוגה? מדוע הוא שובר את החוקים? מה הופך אותו לטוב ואת הנבל לרע? שאלות אלו לא עולות בראשנו כילדים, אך התשובות מובנות מאיליהן משום שהגיבור מזוהה ברגע אחד, ללא מחשבה קודמת, ופעולותיו מייצגות את האופן בו היינו רוצים להתנהל בעצמנו.

ארכיטיפים, כפי שהגדיר אותם הפסיכולוג השוויצרי קרל יונג, הם תבניות יסוד של תפישה, דימוי, רגש, וחשיבה, והם משותפים לאנושות כולה, בכל הדורות. במילים אחרות, הם מעין אינסטינקטים נפשיים מולדים, בעלי קיום אובייקטיבי. דוגמאות לארכיטיפים מרכזיים הם: האב (המלך, הרודן), האם (המלכה, המכשפה), הילד (הנסיך, הגיבור), הזקן החכם (דמבלדור, גנדלף), הטריקסטקר (ליצן החצר), הטרנספורמציה (הפניקס מהארי פוטר, המרתו של נסיך למלך) וכו'.

למעשה, הארכיטיפים מגלמים את כל מכלול החוויה האנושית -הם דפוסי התנהגות המואנשים באמצעות דרמה (סרטים, ספרים, מחזות, ציורים וכו').

מפת הארכיטיפים (המצומצמת) של יונג; איזה ארכיטיפ דומיננטי באישיותכם?

לאורך האבולוציה, בני האדם חיו בשבטים וקהילות מצומצמות ולרוב נשארו בתחומי הטריטוריה המוכרת להם, משום שמחוצה לה אורבות סכנות כגון חיות טרף, צמחים מורעלים וסכנות סביבתיות נוספות. תחת תנאי מחייה כאלו, ומחזוריות שארכה דורות על גבי דורות של מלחמות, סכסוכים, עבדות וסבל, האדם בימינו נולד עם פרפספקטיבה יחסית מגובשת אודות האופן בו הוא אמור, או לא אמור, לשאת את עצמו.

הרי לא ניתן לטעון כי האבולוציה הייתה פיזית בלבד. אנו מוכרחים לצאת מנקודת הנחה שהתודעה גם היא תוצר אבולוציוני, אחרת אינטליגנציה מפותחת בין-דורות ובין-תרבויות לא הייתה קיימת. החוויה האנושית חזרה על עצמה לכל אורך ההיסטוריה והובילה להיווצרותם של הארכיטיפים בתת-המודע שלנו -אותן תכונות אופי שאנו מזהים גם באריה מצויר שמגלם את בנו של המלך, אריה שנדע להעריץ בלי לערער באמינותו כמנהיג ואף לו לרגע.

השמש קורנת על פניו של הגיבור החדש

אותה הערצה מתרחשת כאשר נצפה בסרט פינוקיו, אלאדין, פרוזן וכל תוצר קולנועי/אומנותי אחר. כולם מציגים מוטיבים מיתולוגיים המושרשים בנו ביולוגית מיום היוולדותנו (חוץ מפרוזן אולי, שמייצג סיפור מעט שונה ביחס לשאר). אנחנו מזהים כאינסטינקט (אחת מהגדרותיו של ארכיטיפ) את המשמעות האתית הקיימת במסרים הללו -הרי אין עוד סיבה הגיונית שילד בן 3 יתחבר לתוכן שאינו מבין לפחות ברמה אחת, או, שכבה אחת של המציאות.

ניתן להסיק, אם כן, שכל גיבור מייצג מאגר של תכונות מוסריות שעל פיהן אנו לומדים כיצד להתנהל בעולם לאחר שחיקינו ויישמנו אותן לאורך ילדותנו. לא יהיה מגוחך להסיק שאם אנו מחקים את הגיבורים, או, את דפוסי ההתנהגות שלהם -שזה אותו הדבר, אנחנו למעשה מגלמים את הגיבור(ים) בחיינו האישיים. באמצעות התמקדות בדרכי פעולתו של הגיבור -כל גיבור, נוכל להבין במידה ניכרת כיצד עלינו להתנהג, משום שזה בדיוק מה שהגיבור מייצג.

כל ילד גיבור בפוטנציה. ומהי תחפושת, אם לא מנגנון החיקוי בפעולה?

לסיכום:

מוסריות היא הגיבור הפנימי, ארכיטיפ האב שמטרתנו לעורר מן העיוורון שאליו נפל. מוסריות היא האופן שבו אנו נושאים עצמנו בדרך למטרה, המוניטין שבנינו לאורך הדרך, השם שגיבשנו בקרב הקהילה, או הקהילות, בהן לקחנו חלק. מוסריות היא הסיבה לכך שאנו מעריצים ומחקים גיבורים, וכמו גם הסיבה לכך שאנו הופכים לכאלו בבוא היום. מטרת הארכיטיפים היא לתאר את כל המאפיינים הגלומים בנו מלידה, לכן כל מה שעלינו לעשות הוא לעקוב אחר הדפוס שנכתב זה מכבר על ידי אומני עבר, ולחקות את הערכים שהגיבור מייצג. ולערכים החשובים ביותר, סיפקתי הגדרה בחלקו השני של המאמר.

אחריות; פסיכואנליזה ופנומנולוגיה:

"תכלית החיים היא למצוא את העול הכבד ביותר שניתן לשאת ולשאת אותו."

– ג'ורדן פיטרסון

ההגדרות הבאות יתרמו בהבנת חלקו השני של המאמר:

  • פֵנוֹמֵנוֹלוֹגְיָה: מיוונית: (פֶנוֹמֶנוֹן); "מה שמופיע", ו(לוגיה) "לוגוס", הוא זרם בפילוסופיה שמטרתו לתאר את התהליך שבו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בתאוריות, דעות קדומות, מסקנות או השערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. ההתרחשויות שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונות פנומנה (phenomena; תופעות). מקור המונח שוכן בפועל היווני "Phainesthai" שמשמעותו: "כל מה שאנו תופסים -קודם כל ולפני הכל- אינו רושם של טעם, ריח או מגע, אפילו לא דברים או אובייקטים, אלא משמעויות" -לודוויג בינסואנגר (1963).
  • הפסיכואנליזה: זיגמונד פרויד פיתח את הפסיכואנליזה בתחילת המאה ה-20, כטכניקה טיפולית שבאמצעותה ניתן לעקוב אחר התפתחות שורשי הסימפטומים הנוצרים בעקבות חסימות רגשיות ונפשיות -במילים אחרות, אותן חסימות הן ההדחקות העמוקות ביותר של האדם, ועליו לברר כיצד אותן הדחקות באות לידי ביטוי בהתנהגות בהווה, וכיצד עליו להתמודד איתן למען ביסוס והתייצבות הנפש. הפסיכואנליזה מתמקדת במה שנקרא "תורת אישיות" -כלומר, מבנה האישיות הכולל של האדם, והתפתחותו התקינה או הפתולוגית (חולנית) של מבנה זה.

ההבדל החריף ביותר שבין הפסיכואנליזה לבין הפנומנולוגיה, בכל הנוגע לאישיות שלנו כבני אדם, היא שהפסיכואנליזה גורסת שפתולוגיה (הפרעה נפשית מכל סוג) ניתנת לתימרון בהסתמך על התפתחות ילדית מוצלחת -כלומר, אם חינכו אותך כראוי, תתנהג באופן ראוי.

אם אתה סובל מבעיות נפשיות, הרי שמדובר בבעיות שמקורן בילדות, משמע חוויות מן הילדות קובעות את הסטטוס הנפשי העתידי של האדם. אך הפנומנולוגיה, מנגד, גורסת שפתולוגיה היא חלק בלתי נפרד מהנפש האנושית, ואין זה משנה מה טבע החינוך שלנו, מכיוון שעולם התופעות מכיל נזק בלתי תלוי לנפשנו; הוצבנו על פני האדמה כקורבנות של אמא טבע -הן פיזית, הן פסיכולוגית.

הטבע יפהפה, אך היופי אינו משקף את הסבל שאבות אבותינו נאלצו לעבור, טרם איכלסו ופיתחו אותו

האם מדובר בילדות כושלת, או שהטבע אכזרי כברירת מחדל? ובכן, לכולנו יש בעיות, מכיוון שהחיים עצמם הם רצף של בעיות המושלכות לעברנו -עם או בלי מעורבות אישית שלנו (חובות, מחלות, כאבים, הונאות, בגידות, אכזבות וכו'). אם נצא מנקודת הנחה שאיננו מעוניינים בעוד בעיות -בלי כל קשר למקורן, נסיק שעלינו לפתור את הבעיות שכבר נמצאות בחיינו -מכיוון שאם לא נפתור אותן, ובכן, סבל לא יפתור את עצמו, כשם שחובות לא ישולמו מעצמם.

לכן, אם בכוונתנו לפתור בעיה כלשהי, עלינו ראשית להציב מטרה –המטרה בהכרח תהיה ממוקמת במעלה סולם הערכים שלנו, מכיוון שלאן עוד נחתור אם לא לגרסה הטובה ביותר של עצמנו, כדי שנוכל לפתור את הבעיות שלנו? לכן מטרה, על פי הגדרתי בקונטקסט הנוכחי, היא ערך עליון, ואותו ערך אחראי לפקח על שימור העצמי.

אם ברצונכם להעמיק באופן בו תוכלו להציב מטרות בחיים, אמליץ לקרוא את המאמר הבא: https://www.tradestreet.co.il/?p=44239

כאשר אנו מנתחים מטרות אפשריות, עלינו לשלול את כל אותם הערכים שנכשלו לבצע את המוטל עליהם -נכשלו לפתור לנו את הבעיות. הגיבור, כפי שציינתי קודם לכן, הוא מכלול של מאפיינים (ארכיטיפים) מוסריים שאוחדו בדמות אחת, וכך הוא בעצם מייצג את היררכיית הערכים האנושית כולה -לכן ממנו ניתן לחלץ את הערכים שעלינו לשמר, בעוד שהנבל מייצג את כל אותם ערכים שעלינו לשלול.

ערכים במעלה ההיררכיה -אתיקה, כבוד, כנות ויושרה.

ידוע זה מכבר שהאדם מונע ערכים. כל פעולה שאנו מבצעים מטרתה לשרת ערך כלשהו, לכן ללא ערכים, אין לנו מניע לפעול -אם אין לנו מניע לפעול, אין סיבה לחיות. לכן, לא יהיה מגוחך לטעון כי הצבת ערך עליון מספקת מוטיבציה בת קיימא לשימור העצמי.

חשוב לציין שערכים הינם אוניברסליים, ומקורם בהבנה של ההתנהגות האנושית לאורך הדורות. משה רבנו, לדוגמה, לא יכול היה להבין מה מייצג "טוב" או "רע", לולא היה עד לכל הקשיים של בני ישראל לאורך הזמן.

מסיבה זו הוא נחשב למתווך המילולי שבין המעשים האנוכיים שהתגלמו מולו, לבין המעשים האידאליים שנועדו לספק הדדיות בקרב הקהילה.

אם בחרנו במסחר כקריירה עתידית, עלינו לעמוד בדרישות הלימודיות והמעשיות -לעבור מסע מפרך לעבר ההתמחות, כדי להצליח כסוחרים. לכן חתירה לעבר המטרה כרוכה באחריות, ואחריות באה לידי ביטוי כדרך שעלינו לחצות כדי להגיע למטרה.

לשאת בעול הסבל ללא כניעה לניהיליזם (להקריב את ההווה -מותרות למיניהן, למען העתיד -הישגים המצריכים השקעה), הוא עיקרון אשר מתחזק משמעות בחיים -הרי נדירים הם האנשים שמקבלים סיפוק מהישג פשוט. כל תכלית שהיא תהיינה קשה להשגה משום אין לנו סיבה לרדוף אחרי הקל שבמטרות, וזאת משום שאין סיפוק אמיתי בהישג שכל אחד יכול להניב.

גיבור הוא זה אשר דוגל בערך העליון ובאמצעות התמקדות באותו הערך, הוא תמיד משמר את הגינותו ולא נכנע לזדון ולסבל שהמציאות מכילה. דימוי זה גם אנאלוגי ל'דרך' לפי הגדרתה בטאואיזם. מכאן נובע המונח "way" -זה אותו השביל שבין היין ליאנג, הדרך שבין הטוב לרוע, בין הנודע ללא-נודע.

יין ויאנג; סדר, כאוס והדרך שביניהם; הבמה שעליה הוצבנו כשחקנים

האדם פגיע לסטייה מדרך הישר בכל עת, לכן ערך עליון אחראי לאזן את נפש הגיבור ולתחזק אותה לנצח. זוהי הדרך אשר מחלצת את הפוטנציאל ומייצרת את הגיבור, שיגאל את החברה המנוונת והארכאית מסבלה. כל מה שתבחרו לעשות, בהתאם למה שאתם מאמינים בו (המטרה הנשגבת ביותר שעולה על דעתכם), יגדיר את אישיותכם ויחזק את אמונותיכם. תמצאו את העול הכבד ביותר שאתם יכולים לשאת, ושאו אותו.

לסיכום:

אחריות היא האומץ ללכת בשביל שלא העזו לחצות לפניכם, הדרך שאולי נלקחה, אך מעטים הם אלו אשר מצאו בה הצלחה. אחריות היא יכולתו של האדם לקחת עצמו בידיים, ולשמש דוגמה לאחרים בעודו תורם לשיכוך הסבל, ומיגורו בקרב קהילתו. אחריות היא יכולתו של האדם להקריב את המותרות שבהווה, למען ההישגים של העתיד, באמצעות הדרכתו של ערך עליון.

הראה עוד

Ben Kogan

פסיכולוגיה | מסחר | תזונה

כתבות מאותו תחום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Back to top button
Close
Close