חדשות היום

הברקזיט – שוב נדחה?

רשת CBNC מדווחת כי יתכן ושוב ידחה הברקזיט שהיה אמור להתקיים ב 31 לאוקטובר, למועד בלתי ידוע.  בהנחה שראש ממשלת אנגליה, בוריס ג'ונסון, לא יצליח להגיע להסכם עד ל-19 לאוקטובר, שוב ידחה הברקזיט ובריטניה תאלץ לצאת לבחירות.

לפני שנדבר על הטוויסט החדש בעלילה, נקפוץ שנייה לנבכי ההיסטוריה וננסה להבין מי נגד מי.

האיחוד האירופאי ובריטניה – "ידידות" רבת שנים

אחרי מלחמת העולם השנייה, החלו מדינות מערב אירופה לכונן ארגונים בינלאומיים שיאפשרו להם שיתוף פעולה בין המדינות. בריטניה תמכה ביוזמה, אך סירבה להצטרף אליה. וינסטון צ'רצ'יל שראה בחזונו את איחוד המדינות לא ראה את בריטניה כחלק מהן, אלא כהגדרתו…ידידה של הקונפדרציה.

בריטניה שלא הצטרפה לאיחוד, החליטה להקים יחד עם מספר מדינות ביניהן נורווגיה, שבדיה, דנמרק ועוד את איגוד הסחר החופשי כתחליף למדינות שלא רצו להצטרף לקהילה הכלכלית. אך היקף הסחר שלה עם מדינות האיחוד היה גדול, דבר שאילץ אותה בסופו של דבר להסכים להצטרף לארגון הבינלאומי.

ב-1961 ניסתה בריטניה להתקבל לאיחוד, אך נדחתה על ידי שארל דה גול הצרפתי משום שהיא לא הסכימה להתגמש בתנאים שהציבה. ב-1967 שוב ניסתה להתקבל, ושוב נדחתה. על ידי אותו אדם בדיוק.

ב-1973, סוף סוף הצליחה להתקבל לאיחוד לאחר שהעבירה חקיקה שהפכה את חוקי הקהילה האירופאית למחייבים במדינה. גם משאל העם שנערך שנתייים מאוחר יותר, תמך ברוב של שני שליש בהשארות בארגון.

מרגרט תאצ'ר לא התלהבה במיוחד מרעיון האיחוד. היא תמכה במדיניות סחר חופשי בין המדינות, אך התנגדה למערכת רגולציה אירופאית שלטענתה פוגעת בריבונות הבריטית ובשוק החופשי במדינה.

גון מייג'ור, יורשה של תאצ'ר בתפקיד, היה ידידותי יותר לאיחוד וחתם על אמנת מאסטריכט שהובילה להקמת האיחוד האירופאי. כך בשנת 1993 הפכה בריטניה לחלק מהאיחוד אך ללא חתימה על הפרק החברתי באמנה, והבטיחה לעצמה את הזכות להישאר עם המטבע שלה.

טוני בלייר הידק את הקשרים הבריטיים עם האיחוד בכך שחתם על אמנות נוספות וסעיפים שקודמיו שללו.

 

המשבר הכלכלי ב-2008

הסדקים הראשונים בסיפור החלו בעקבות משבר הסאב פריים שהחל בארה"ב והידהד לכל קצוות תבל.

ב-2010, ממשלתו של דיוויד קמרון החליטה להתנגד להעמקת שיתוף פעולה עם האיחוד ודרשה לבחון מחדש סעיפים הקשורים להגירה ורגולציה. זאת על רקע הגירה הולכת וגוברת לבריטניה מתוך מדינות האיחוד. משבר החוב האירופאי, חוסר וודאות לגבי יציבות היורו והשלכות חברתיות כלכליות בתוך בריטניה שהעניקו כוח פוליטי למפלגות ימניות בדלניות כגון מפלגת UKIP.

ב-23 בינואר 2013, נאם קמרון בפני האומה, ולמרות תמיכתו הנחרצת בהשארות בריטניה באיחוד האירופאי, הוא סקר את הבעיות הרבות שעומדות בפני האיחוד וקרא למשאל עם על יציאה מהאיחוד.

שנתיים מאוחר יותר, ב-2015, הבטיח קמרון שממשלתו תנהל מו"מ על תנאי חברותה של בריטניה באיחוד. דבר שהוא גם קיים ואף השיג הסכם שמכיר בחלק נכבד מדרישותיו. מה שהוביל אותו להתנגד ליציאה מהאיחוד.

אך קריאתו למשאל עם כבר החלה להוביל תהליכים, שרק פתחו את תיבת הפנדורה של בריטניה.

התוצאות הבלתי צפויות של משאל העם

משאל העם על יציאתה של בריטניה מהאיחוד נקבע ל-23 ביוני 2016. והתבסס על סעיף 50 של האמנה של האיחוד האירופאי המקנה נסיגה מהאיחוד לכל חברה בו. הוא אפילו קיבל כינוי חיבה משל עצמו, ברקזיט המגיע מחיבור שתי מילים – בריטניה ואקזיט.

קמרון חשב, שהיות והשיג את ההסכם שרצה מול האיחוד, התוצאה תהיה נגד יציאה. ולכך הוא גם הטיף בכל קמפיין אפשרי. מנגד עמדו התומכים ביציאה, ושימו לב לשם אחד מוביל בסיפור…. ראש עיריית לונדון לשעבר בוריס ג'ונסון מהמפלגה השמרנית, וראש מפלגת יוקיפ (Ukip) נייג'ל פראג'.

 

התוצאה – 48% נגד יציאה. 52% בעד.

 

עם פרסום תוצאות המשאל, הבורסות ברחבי העולם התרסקו ורשמו את הירידה היומית החדה ביותר מאז משבר הפיננסים של 2008. הליש"ט אף היא התרסקה. חברות רבות הודיעו כי יעתיקו את המטות שלהן מלונדון לבירות אירופיות אחרות.

ההחלטה עוררה  הלם וזעם רב בקרב רבים מתושבי בריטניה, בין השאר בסקוטלנד, שביקשו להטיל וטו על ההחלטה, ובצפון אירלנד.

ראש הממשלה דיוויד קמרון התפטר ואת מקומו תפסה שרת הפנים לשעבר תרזה מיי שהתנגדה לעזיבה, אך בניגוד לתקווה של בריטים רבים, לא ביטלה את תוצאות המשאל והחליטה ליישם אותו. גם הניסיונות המשפטיים לבלום את יישום תוצאות המשאל לא צלחו.

מנקודת המבט של האיחוד האירופי, התנתקות בריטניה הרסנית. בתור חברה בכירה ועשירה, שסייעה לממן את מוסדות האיחוד, והחשש הגדול הוא כי מדינות אחרות, כמו צרפת, יילכו בעקבותיה.

אבל כאן לא נגמרה הפרשה המסועפת של משאל עם תמים לכאורה.

הטייה מכוונת או יד הגורל?

בשנת 2018 התפוצצה פרשת קיימבריג' אנליטיקה שהאושמה יחד עם פייסבוק בשימוש לרעה במידע אישי הנאסף מתוך פייסבוק ובהטיית קולות בוחרים.

ואיך זה קשור לברקזיט….תוצאות המשאל הדירו שינה מעיני עיתונאים שחקרו את הנושא וגילו כי קיימבריג' אנליטיקה דאגה להטות את דעת הבוחרים המתנדנדים לבחור ביציאה של בריטניה מהאיחוד. תוך שימוש לרעה בפרופילים האישים שלהם, ומידע שנאסף על למעלה מ-50 מליון משתמשי פייסבוק אחרים.

כל המידע שהגיע לקיימברידג’ אנליטיקה עבר ניתוחים והצלבות על ידי האנליסטים ומדעני הדאטה של החברה. כך היא יצרה פרופילים ודאגה לטרגט ולהזין בקמפיינים פוליטיים בפייסבוק שעושים שימוש בכלים פסיכולוגיים שונים ומנצלים את הפחדים ואת האמונות של אותם אנשים. בין היתר נעשה שימוש בשיטות הללו בקמפיין הברקזיט, ובבחירות של טרמפ.

אז מה הציק לבריטים כל כך שהחליטו לפרוש מהאיחוד?

חלק מהטענות שהושמעו הן: שרבים מאסו במעורבות הרבה של מטה האיחוד האירופי בבריסל בענייניהם הפנימיים. אחרים לא אהבו את העובדה שמהגרים ממזרח אירופה הגיעו לבריטניה בשנים האחרונות והשתקעו בה. גם הנהירה של פליטים מסוריה ומאפגניסטן הפחידה את האוכלוסייה המקומית שחששה שהפליטים הללו ינהרו לבריטניה וישנו את פניה. ובנוסף הגל הפופוליסטי השוטף את העולם בשנים האחרונות, שבמסגרתו אזרחים רבים מצביעים נגד הממסד הישן ונגד בריתות קיימות.

הברקזיט יוצא לדרך. או שלא?!

תרזה מיי שעלתה לשלטון אחרי התפטרותו של דיויד קמרון, הגישה לנשיא המועצה האירופית את המכתב שבו בריטניה מכריזה על הפעלת סעיף 50 באמנת ליסבון  שמקנה את הזכות לצאת מהאיחוד.

מרגע הפעלת הסעיף יש למדינה העוזבת שנתיים להגיע להסכם עם האיחוד על הפרשה. בין ההסכמים מדובר על זכויות וחובות כספיים, הסכמים עתידיים מול האיחוד בנושאים כלכליים, פוליטיים וגבולות.

אם כעבור שנתיים לא יגיעו להסכם, אפשר להאריך את המו"מ בשנה נוספת.

מיי היתה אופטימית וקבעה תאריך ליציאה, מרץ 2019. בדיוק שנתיים מיום הגשת המכתב.

בהתלהבות רבה הכריזה מיי על בחירות כלליות לפרלמנט בתקווה שהם יחזקו את הכוח של המפלגה השמרנית בבית הנבחרים ויאפשרו לה להשיג ממשלה יציבה שתוכל להשיג הסכם עם האיחוד האירופי ולאשרו בפרלמנט במהירות.

אבל זה לא קרה.

המפלגה נחלשה ואיבדה את הרוב בבית הנבחרים.

ממשלת מיי השנייה, כעת היא ממשלת מיעוט וזקוקה לתמיכה מבחוץ, של מפגלת הדמוקרטים בצפון אירלנד.

מיי ספגה מהלומות מכל עבר, היא לא הצליחה להעביר את ההצעה בפרלמנט ליציאה מהאיחוד. שורה של בכירים התפטרה על ימין ועל שמאל, ביניהם מזכיר המדינה לענייני יציאה מהאיחוד, ושר החוץ דאז, בוריס ג'ונסון ועוד רשימה ארוכה.

בסוף פברואר, הודיעה מיי שהיא תעמיד את ההסכם שוב להצבעה, 17 יום לפני המועד הקבוע ליציאה מהאיחוד. ושוב ההסכם נדחה. בלית ברירה ביקשה מיי דחייה בדדליין ליציאה. וקיבלה הארכה עד ל-22 במאי 2019 בהנחה שיהיה הסכם מאושר. במידה ולא יהיה הסכם, תוקדם היציאה ל-12 לאפריל.

בסוף מרץ, הגישה מיי שוב את ההסכם לאישור הפרלמנט. ושוב…הוא נדחה. ושוב…ביקשה מיי הארכה. וקיבלה אותה עד ל-31 לאוקטובר 2019.

התבוסה שנחלה מיי בהעברת ההסכם, הובילה אותה להתפטר.

הזוכה הבא לראשות המפלגה השמרנית ולכהונת ראש הממשלה, הוא בוריס ג'ונסון. שנקט בעמדה בלתי מתפשרת בעד הפרישה ואמר, שלא יסכים לדחייה נוספת בשום פנים ואופן. מבחינתו, הממלכה ערוכה למצב של פרישה ללא הסכם.

כדי למזער נזקים, פנה בוריס ג'ונסון למלכה בבקשה להשבית את הפרלמנט עד ל-14 באוקטובר. בקשה חוקית לכאורה לפי החוק הבריטי, אשר התפרשה כנסיון לקצר את טווח הזמן שיאפשר לפרלמנט להתנגד להצעה. בית המשפט כצעד קיצוני פסק שבקשה זו אינה חוקית. ובנוסף ספג ג'ונסון שורה של הפסדים בבית המחוקקים.

השעון מתקתק, הדדליין מתקרב. ועדיין אין הסכם.

האם תצא בריטניה במועד הקבוע. או תבקש הארכה נוספת? לפי רשת CBNC לא תהיה ברירה אלא לבקש דחייה נוספת, שפירושה בחירות נוספות בבריטניה.

למה לא מצליחים להגיע להסכמה?

הנושא הסבוך והרגיש ביותר הוא ההסדרים הקבועים בהסכם עם האיחוד האירופי לגבי מעבר הגבול עם אירלנד.

רפובליקת אירלנד, גם היא חברה באיחוד האירופאי ולה גבול יבשתי עם בריטניה. הגבול מפריד בין אירלנד, לצפון אירלנד שהיא חבל ארץ של בריטניה. עובדה זאת, יחד עם הסכם יום שישי הטוב שנועד להסדיר את הסכסוך בצפון אירלנד הביא לפירוק הדרגתי של נקודות הביקורות לאורך הגבול.

משנת 2005 אנשים, ורכבים עוברים את הגבול ללא צורך בתעודות מזהות או הצהרה על סחורות.

עם הפרישה הצפויה, הגבול אמור להפוך לגבול חיצוני של האיחוד האירופאי. מה שמעורר חשש מהקמת גבול קשיח שידרוש משטר מכס וחוקים רגולטריים שונים. עובדה זאת נתפסת כאיום כלכלי על שתי המדינות ומסכנת את המשך השלום בצפון אירלנד.

הקמת גבול אמיתי בין שתי המדינות נתפסת כבלתי ניתנת ליישום, אך יחד איתה עולות השאלות הקשות של מיסוי, אכיפה ורגולציה במעקב על סחורות שעוברות בין המדינות.

מיי הציעה תוכנית בשם בקסטופ אירי. שלפיה יחול הסכם זמני המאפשר השארת גבול בלתי נראה עד שימצא פתרון אחר לסוגיה. במקביל יחתמו הסכמי סחר והסדרים רגולטריים שיאפשרו את השארת הגבול פתוח.

התוכנית ספגה ביקורות קשות, ובעקבותיה כנראה, לא הצליחה מיי לאשר את ההסכם בפרלמנט.

המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית בצפון אירלנד התומכת בשימור האיחוד בין שתי המדינות, התנגדה לתוכנית מחשש שהיא תערער את הקשר בין צפון אירלנד ובריטניה. ומשום שתרזה מיי נשענה על התמיכה של המפלגה הזאת, בשל מיעוט כוחה בממשלה, לא הצליחה להעביר את בקסטופ אירי.

ראש הממשלה בוריס ג'ונסון אומר שהוא משוכנע שניתן להגיע להסדר שישמור על גבול פתוח בין המדינות, אך טוען גם שמשמעות תוכנית הבקסטופ היא ויתור של הממלכה המאוחדת על עצמאותה והוא דוחה על הסף את התוכנית.

הרפובליקה של אירלנד, דווקא תומכת בתוכנית הבקסטופ כאפשרות הריאלית היחידה לפרישה מסודרת של הממלכה המאוחדת. סגן ראש הממשלה האירי, סיימון קובני, אמר ב-28 באוגוסט 2019 שהבקסטופ הוא האפשרות המעשית היחידה, גם אם באופן זמני. לטענת השלטון באירלנד לא נעשות כל הכנות לאפשרות של גבול קשיח עם בריטניה. האיחוד האירופי מגבה את עמדתה של הרפובליקה של אירלנד נכון לספטמבר 2019. בכירים באיחוד טוענים שממשלת ג'ונסון מתנגדת לתוכנית הבקסטופ אך לא מציגה חלופות להסכם זה.

נושאים נוספים שעומדים על הפרק וטרם הגיעו לפתרון

מסחר ורגולציה –  במקרה של תקופת מעבר הסדרי המסחר שהיו קיימים לפני הפרישה יישארו בתוקף.  הממלכה תמשיך לתרום לתקציב האירופי סכומים זהים לאלה שתרמה לפני כן. בנוסף תישאר כפופה להחלטות בית הדין האירופי לצדק, לחוקים ולכללי הרגולציה של האיחוד.

הייצוג של הממלכה המאוחדת במוסדות האירופים ייפסק מיד עם יציאתה מהאיחוד, כך שייווצר מצב שבו אזרחי הממלכה כפופים למוסדות ולחוקים שעליה אין להם השפעה.

אם תפרוש ללא הסכם, לא תהיה תקופת מעבר. כתוצאה מכך צרכנים, עסקים ומוסדות יצטרכו להגיב מיד לשינויים בכל מה שקשור לאיחוד, כגון יחסי המסחר ורגולציה.

זכויות של אזרחים זרים – כל עוד בריטניה חברה באיחוד, היא נדרשת לציית לעקרון חופש התנועה של עובדים באיחוד. גם אזרחי הממלכה כפופים לאותו חוק. לפיו, כל אזרח של מדינה החברה באיחוד יכול לעבור ולעבוד במדינה אחרת באיחוד, ללא אפליה ותחת אותם תנאים שמוקנים לאזרחי המדינה המארחת.

עם הפרישה, מתבטל מיידית חופש התנועה של העובדה. לאור זאת, מליוני אזרחים זרים בבריטניה החלו לחשוש למעמדם בעיקר בתחומי חינוך, דיור, פנסיה ובריאות.

ההסכם בין ממשלת תרזה מיי לאיחוד הבטיח שמירה מלאה על הזכויות של האזרחים הזרים. אך לא קיבל את הסכם בית המחוקקים הבריטי. אך הוסכם כי אותם אזרחים יוכלו להגיש בקשה לתושבות. בינואר החלו בפיילוט שבמסגרתו אזרחים זרים החיים חמש שנים ויותר באנגליה יוכלו להגיש בקשה להתיישבות קבע. נכון לספטמבר 2019 כמליון אנשים הגישו בקשה שכזאת.

התוכנית ממשיכה לפעול גם בממשלת ג'ונסון, אך טוענים כי הממשל מערים קשיים רבים על מבקשי התושבות.  באוגוסט 2019 אף נשמעו דיווחים כי שרת הפנים מתכננת שבמקרה של פרישה ללא הסכם, לבטל את חופש התנועה המובטח לאזרחי האיחוד באופן מיידי. מאוחר יותר נסוגה מהחלטתה לאור ביקורת ציבורית נוקבת.

נכון להיום אין בהירות לגבי מעמדם של אזרחים בריטיים שחיים במדינות אחרות באיחוד.

כתבות מאותו תחום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Back to top button
{ "symbols": [ { "title": "S&P 500", "proName": "OANDA:SPX500USD" }, { "title": "נאסדק 100", "proName": "OANDA:NAS100USD" }, { "title": "EUR/USD", "proName": "FX_IDC:EURUSD" }, { "title": "BTC/USD", "proName": "BITSTAMP:BTCUSD" }, { "title": "ETH/USD", "proName": "BITSTAMP:ETHUSD" } ], "colorTheme": "light", "isTransparent": false, "displayMode": "adaptive", "locale": "he_IL" }
Close
Close